משנה: מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְלָה תְרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. הַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵירוּב אֵינוֹ עֵירוּב. אִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה עֵירוּב׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אם אמר לאחר. שהוא כשר לקבל ממנו מזה הפסול ושיוליכנו לסוף אלפים הרי זה עירוב ובלבד שיהא עומד מרחיק ויראה שזה הפסול הגיע אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב ואפי' נתנו על הקוף ועל הפיל להוליכי לכשר שיוליכנו בסוף התחום ועומד ורואה הרי זה עירוב והא דקטן פסול הוא בעירוב דוקא בעירובי תחומין דאסמכנהו אקראי אבל בעירובי חצרות יכול הקטן לגבות מהבתי' שבחצר להניח הכל בבית א':
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. להוליכו לסוף התחום או ביד מי שאינו מודה במצות עירוב כגון אלו הצדוקים אינו עירוב דהני לאו בני שלוחין נינהו:
שלא נפדו כהלכתן. שפדה ההקדש ע''ג הקרקע ומעשר שני ע''ג אסימון:
אבל לא בטבל. אפי' בטבל דרבנן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב:
והכהנים בחלה ובתרומה. והוא הדין ישראל וכת''ק דמתני' דלעיל דהלכתא כוותיה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שהחלה והתרומה מצוין הן לכהנים:
שנפדו. ואע''פ שלא נתן החומש שאין החומש מעכב:
שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא הופרש ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים בן לוי ליטול המעשר בשבלים כדאמרינן לעיל בפ''ז דברכות ובפ' מפנין:
מתני' מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא תיקנה משום דמאי משום דחזי לעניים כדתנן בפ''ג דדמאי:
מַתְנִיתָא דְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אָֽמְרִין. אֵין מְעָֽרְבִין לְאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ כְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ שָׁם. סוּמַכוּס כְּבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. סוּמַכוּס אוֹמֵר. אַף בַּחוּלִין לַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס. מֵעַתָּה אֲפִילוּ בֵין הַקְּבָרוֹת. רָאוּי הוּא לַעֲבוֹר עַל הַשְּׁבוּת וְלוֹכַל. שֶׁכֵּן הוּא רָאוּי לִיכָּנֵס בְּשִׁידָּה תֵיבָה וּמִגְדָּל וְלַעֲשׂוֹת לוֹ 20a חוֹר פָּחוּת מִטֶּפַח וְלִתְחוֹב בְּכושׁ וּבְקִיסֵּם וְלֶאֱכוֹל.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
ופריך הואיל וכך מעתה אפי' בין הקברות נמי ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס וכו' וכלומר דנהי דהא לא מצית אמרת דאיהו גופיה יכנס בשעת קנויות עירוב ע''י שידה תיבה ומגדל שהרי צריך להניח העירוב שם וזה אי אפשר שא''כ יטמא עצמו כשיוציא ידו להניחו מיהו מ''מ משכחת לה בכה''ג שישלח עירובו ע''י ישראל מבעוד יום ולהניחו שם וכשיעשה כך אז ראוי היא הכהן עצמו שהעירוב בשבילו וצריך שיכול לילך לשם דהוא ועירובו במקום אחד בעינן והרי יש לו תקנה להכנס שם בשידה תיבה ומגדל ואפי' לאכול שם בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות וכיצד שיעשה לו חור פחות מטפח באותה השידה בכדי שלא יכנס הטומאה דפחות מטפח אינו מביא את הטומאה ויתחוב בכוש או בקיסם בהעירוב שמונח שם דרך החור ולהביאו אצלו ולאכול ואין כאן אלא משום שבות בטילטול הכוש והקיסם ויכול הוא לעבור על השבות דקיי''ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא משני מידי:
סומכוס כב''ש וכו'. כלומר לאו מילתא היא דאמרת דודאי סומכוס הוא דכב''ש ס''ל לפיכך קאמר מערבין בחולין לכהן בבית הפרס מפני שצריך לילך לשם ולאכול ואי אפשר אלא בחולין שאינו יכול לאכול תרומה בבית הפרס אבל להת''ק איכא למימר דלא סבר לה כב''ש דלא קפדינן אלא בכדי שיכול לילך לשם ולקנות העירוב ואפי' בתרומה ואעפ''י שלא יכול להכניסה לבית הפרס אפשר הוא להכניסה בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בפני הטומאה ולא תטמא:
הלכה: פיס'. מְעָֽרְבִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כול'. רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִיָּא בָעֵי. מַתְנִיתָה דְלֹא כְבֵית שַׁמַּי. דְּתַנִּינָן. וְשֶׁלְדְּמַאי. בֵּית שַׁמַּי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְשֶׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּוֹל. וְאִם נָטַל. כָּשֵׁר׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דתנינן. בפרק לולב הגזול באתרוג של דמאי בית שמאי פוסלין לצאת בו וה''ה הכא בעירוב או דלמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו דמערבין בדמאי:
גמ' רבי יעקב דרומיא בעי. מי נימא דמתני' דהכא דקתני מערבין בדמאי דלא כבית שמאי:
פיס'. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כול'. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. וְצָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת רִבִּי לָֽעְזָר בְּרִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אַבּוּן. בָּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. כָּאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטָן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. וְאֲפִילוּ תֵימַר. כָּאן וְכָאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטוֹן. תַּמָּן בָּאוֹמֵר לוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. בְּרַם הָכָא בָּאוֹמֵר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דאלו הדינין שניהן למדין זה מזה. והכי גרסינן שם. הדא ילפא מן ההיא באומר לו אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא באומר לו עשר על ידי שהוא צריך לעמוד עמו וגי' זו נכונה היא דהדא דעירוב ילפא מההיא דמעשר שאם אמר לו זה האחר אני מערב על ידיך אין זה צריך לעמוד עמו כמו דההיא דמעשר וההיא דמעשר ילפא מן הדא דעירוב שאם זה אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו כמו הדא דעירוב:
ואפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן נמי לא קשיא דתמן באומר לו זה בעצמו הריני מעשר על ידך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי יעשה שליחותו ברם הכא מיירי שהמשלח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב על ידי מי שאשלח לך והלכך צריך לעמוד עמו ורואה שזה מקבל ממנו:
כאן בגדול. התם מיירי בגדול וכאן בקטן איירינן. וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו ולראות שיגיע לזה:
והכא את אמר הכין. שצריך לעמוד עמו ואמאי נחמור בעירוב יותר מבמעשר:
אמר ר' יוסי וכו' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אין זה צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר שמסתמא יעשה כדבריו:
תמן. לעיל בפרק שני דמעשרות. וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:
השולח וכו'. ואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. אמר ר' אלעזר וצריך לעמוד עמו ורואה שמביא ליד זה שמקבלה הימנו:
שְׁמוּאֵל אָמַר. כְּבֶן תֵּשַׁע כְּבֶן עֶשֶׂר עֵירוּבוֹ עֵירוּב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דְתֵימַר. בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֲפִילוּ קָטָן. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִפְּנֵי מַה מְעָֽרְבִין בַּחֲצֵירוֹת. מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָֽיְתָה דְבוּבָה לַחֲבֵירָתָהּ וְשָֽׁלְחָה עֵירוּבָהּ גַּבֵּי בְרָהּ. נַסְתֵּיהּ וְגָפַפְתֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ. אֲתַא וַאֲמַר קוֹמֵי אִימֵּיהּ. אָֽמְרָה. הָכֵין הֲווָת רַחְמָה לִי וְלָא הֲוִינָא יָֽדְעָה. מִתּוֹךְ כָּךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם. הָדָא הוּא דִכְתִיב דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְֽכָלִ נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם:
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
דבובה. שנואה לחבירתה ושלחה עירובה ע''י בנה ולקחה אותו השכינה זו וגפפתיה וכו' ובא וסיפר לאמו ואמרה כל כך היא אהובה לי ולא ידעתי ומתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה של התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה היוצאים מדרכיה והן דברי סופרים שהן נתיבות לדרכיה גורמים שלום:
א''ר יהושע וכו'. וש''מ נמי מהאי מעשה דקטן גובה בעירובי חצרות:
הדא דתימר. ע''י קטן אין עירובו עירוב בעירובי תחומין דאקנויי שביתה הוא וקטן לאו בר מיקני הוא אבל בעירובי חצרות אפי' קטן גובה העירוב דעירוב רשות בעלמא הוא וממילא מיערב:
שמואל אמר. הא דקתני במתני' ע''י קטן אין עירובו עירוב בפחות מבן תשע אבל כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב:
רַב שֵׁשֶׁת בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רֹבָה. טֶבֶל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּנַיי מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹתֵן עֵינָיו בְּמִקְצָתוֹ וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְתַנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אֵין מְעָֽרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין (בְּקַרְ)תָּנִי 20b שֶׁנָּתַן עֵירוּבוֹ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְאוֹכְלוֹ שָׁם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
הדא דאת אמר. לב''ש אין מערבין במעשר שני בעירובי חצרות וכלומר דר' ירמיה לא קסבר כהאי תנא דברייתא דבית שמאי אוסרין לערב במעשר שני בירושלים דמהיכי תיתי לאסור הרי ראוי לאכלו בירושלים והלכך קאמר דאי שמעת ליה לחלק במעשר שני הכי הוא דבעירובי חצרות אין מערבין במעשר שני והיינו בגבולין שאינו ראוי לאוכלו בגבולין אבל בעירובי תחומין משכחת לה דיכול לערב במעשר שני ותני הכי שנתן עירובו בירושלים ועירובו עירוב שהרי הוא יכול לעלות לירושלים ולאכול שם והאי אתיא כמאן דאמר הנותן עירובו בעיר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה דאי לאו הכי הרי כל העיר נחשבת לו כארבע אמות:
ותני. אדלעיל קאי דקאמר לבית שמאי אין מערבין בדמאי. ותניא נמי במעשר שני בירושלים לבית שמאי אין מערבין בו:
כיצד הוא עושה. לאותו טבל של תנאי נותן עיניו במקצתו במה שאמר להפריש למחר וסומך על זה לתרומה ולמעשרות ואוכל את השאר. ומייתי להא נמי לעיל בפ' מפנין בהלכה א' ואיידי דאיירי הכא בענין עירוב בדמאי ובמעשר מייתי לה הכא:
טבל שיש עליו תנאי וכו'. עיקרא דהאי מילתא גרסינן לה לעיל בפ''ז דדמאי בסוף הלכה ה' על המתני' דהתם היו לו תאנים של טבל והוא בבית המדרש או בשדה ואין לו פנאי לתקן ובע''ש מיירי אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' וכדפרישית שם דלמסקנא דדינא צריך שיפריש הוא למחר קודם שיאכל שמכיון שהתנה וקרא שם מערב שבת מותר להפריש בשבת בין דמאי בין ודאי בכה''ג דמיירי התם שהודאי טבל ברשותו הוא. ועלה קאמר שם דש''מ מהא טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו בשבת שהרי זה כשמפריש למחר מטלטל אותו בעודו טבל ומשום שכבר התנה עליו מערב שבת וקרא שם מותר לטלטלו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source